להישאר בדרך: מחשבות על פגיעוּת והחיים באקדמיה
אני זוכרת כל רגע מהפעם ההיא שבה בכיתי במהלך הרצאה שנתתי. כלומר, במהלך הדיון שאחרי ההרצאה, שזה אפילו יותר גרוע. אני זוכרת את הדמעות שנקוו בתוכי לאט לאט, ואיך ברגע אחד הן פרצו החוצה למרות שכל כך ניסיתי להחזיק אותן בפנים. אני זוכרת את תחושת הבושה שאני בוכה דווקא באותו הרגע, שלא הצלחתי להחזיק את זה בפנים ולברוח לשירותים לבכות לעצמי בהפסקה. זה היה כנראה רגע השפל הכי פומבי בקריירה האקדמית שלי עד כה….ההתאוששות מהאירוע הזה לא הייתה מובנת מאליה. ההחלטה לשוב למפגשים הבאים של אותה הסדנה, כשכולם שם יזכרו לי את אותו רגע משבר, הייתה קשה. למה בעצם לא להתעלם מהאירוע הזה, לעזוב את הסדנה, ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום? מצד שני, הבנתי שהבחירה בקריירה אקדמית מחייבת הפנמה שיהיו בה גם רגעים כאלו של פגיעות (vulnerability) וקושי….ומתוך הנקודה הזו, של הקושי והפגיעות, של הנחישות שנדרשת במסלול הזה ושל הרעות (comradery) והחברות שעזרה לי להרים את עצמי, אני בוחרת להתחיל את הטקסט הזה שלפניכן. אני עושה את זה כי בסופו של דבר, כי למעשה כל רגעי השמחה והסיפוק בעולם האקדמי כרוכים גם ברגעי הקושי והפגיעות האלו. אני עושה את זה גם כי חשוב לי לצייר תמונה נאמנה למציאות של הדרך שלי עד כה, לצד השמחה וההקלה שיש בהגעה למשרה קבועה במקום שאליו אני מתרגשת להצטרף כחברת סגל, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.
לקריאת הטקסט המלא, לחצו כאן:
